על מסך המחשב שלה בדף הפייסבוק היא נתקלה בתמונה של בחורה דקיקה וצוחקת תלויה הפוך על בד כחול שמחובר לתקרה גבוהה. "שתיחנק" היא מסננת בלחש. הינה שוב מגיעה התחושה הזו בגוף. 100 טון בחזה. כבר שנה שהיא כל הזמן רואה תמונות של בנות צוחקות תלויות על ערסל משוויצות בכל מיני פוזות.
היא מעבירה מבט בגוף המגושם והמסורבל שהיא מרגישה כ"כ לא נח בתוכו. מניחה יד על הבטן. במודעה רשום שזה מתאים לכל אחת וזה מעלה בה גיחוך. עוד שקר שיווקי שלא יפיל אותה בפח. "המדריכה המטומטמת הזאת באמת חושבת שאני יכולה לעשות את זה? שאני באמת אכניס את עצמי לסיטואציה המביכה הזאת ואבוא לשיעור שלה?" היא סוגרת את המחשב ונמרחת על הספה, מעבירה ערוץ לתכנית האהובה עליה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי מעלה לרשת תמונות ששמות דגש על נראות וחיצוניות יותר מאשר על חוויה מנטלית ועבודה פנימית, כדי לפרסם את שיעורי היוגה והיוגה האווירית בסטודיו שלי ברמת גן.
פוזה אקרובטית מאתגרת, בטן בפנים, לא לנשום, מהר! תצלם כבר! יש לנו את זה.
כי כמה אפשר להעלות עוד תמונה משמימה ו"פשוטה" של טריקונאסנה.
יוגה עאלק.
גם אני נופלת לעיתים קורבן, מחויבת לסטנדרט של יכולת אקרובטית גבוהה שצריך להיראות מספיק מרשים ומספיק מתקדם כדי להצדיק את הקיום שלי בעולם. וכך קורה שגם אני לפעמים שוכחת בתוך כל המרוץ הזה שיוגה בכלל לא מדברת על היקף הירכיים, על כמה אני גמישה וחטובה ועל כמות הלייקים, אלא על הקשבה עמוקה ואותנטית לתוכי בלי שום מטרה ובלי להשיג כלום.
ושם בדיוק משהו בתוכי לא מחובר, כי אני באמת רוצה להגיע לאותה בחורה שהיא בדיוק כמו שאני הייתי וכמו שאני עדיין לפעמים: זאת שלא עשתה גשר מעולם ושאין לה שום גמישות וגם כואב לה הגב, וזה שקם מהמיטה ושומע קנאקים בדרך לעמידה בכלל לא זקופה.
עכשיו אני רוצה להתאפק. ולשבת בישיבה נוחה. לא לדאוג לבטן שיוצאת החוצה או להתעסק בלהיות פוטוגנית עכשיו וליצור ליוגה תדמית של משהו קשה ולא נגיש. לנשום את מלוא הנשימה, להיות נוכחת במלוא הכוונה ולהגיד לך בואי, בואי נעשה באמת יוגה.
