פחד הוא רגש אוניברסלי. גם החרק הקטן ביותר מרגיש אותו. הוא חלק מחווית החיים שלנו, דבר המשותף לכולנו. פחד מדחייה, מבדידות, פחד ממוות, פחד מחוסר אונים, מחוסר תקווה, מקרקע לא יציבה.
הדבר שאנחנו הכי פחות רוצים הוא פגישה עם מפלצת הפחד, ולרוב נמנע ממנה בכל הכח במגוון דרכים יצירתיות.
פעמים רבות לא נשים לב שיש פחד ושאנחנו מגיבים כדי להעיף אותו. למשל, כשאנחנו פולטים מילים רק בגלל שאף אחד אחר לא מדבר, או שאנחנו צוחקים דווקא כשאנחנו מאד מאוימים ומובכים והלב דופק וכלום לא באמת מצחיק, או איך אנחנו מספרים לאחר סיפור שקרה אבל מעלימים חלקים ממנו? מתחת לתגובות האלו יש משהו עדין מאד שאנחנו חווים אותו כפחד. אין סוף רגעים של פחד והדיפה שמגיחים יום יום, ולעולם איננו יורדים לשורש שלהם.
אבל מה בעצם יקרה אם נסכים לפחד? מה יקרה לנו אם נכיר את הפחד על אמת מקרוב קרוב? אם נזהה את הרגע שיש פחד, נפרוק את הנשק וניכנע לו, נרפה לתוכו ונרקום אינטימיות איתו? מה אם ניתן להכל להתפרק ויגמרו לנו האפשרויות לברוח ממנו? מה יקרה בחיים שלנו אם נבטל את הדרכים הישנות שלנו להוקיע את הפחד במקום להרגיש אותו? מה אם נבטל את כל הדרכים בהן אנחנו מגוננים על עצמנו, משלים ומתמרנים את עצמנו ואת כולם, מצדיקים את עצמנו ומאשימים אחרים? מה אם נבטל את ההחזקה בדימוי עצמי מלוטש היטב ונניח להכל להתפרק ולהחשף בצבעים עזים לעינינו ולעיני כולם?
אולי בפעם הבאה שנפגוש בפחד נזהה אותו. יש פחד. נזהה את האירוע או את האיש שמפעיל את הדפוסים שלנו ונראה איך אנחנו מתגוננים מול זה באופן חיצוני במקום להסתכל פנימה. זה כ"כ קשה לסובב את המראה אלינו, כאילו הרגע הבטנו בה וראינו גורילה. והגורילה הזו נראית רע. אנחנו מנסים לשנות את הזווית של המראה כדי להראות טוב יותר, אבל לא משנה מה נעשה אנחנו עדיין גורילות. זה כואב כשאנחנו מביטים במראה, והינה אנחנו עם כל הפצעים, הילדותיות שלנו, המניפולציות, הקטנוניות, ההתחשבנויות, עם חוסר הנדיבות שבנו, עם התוקפנות, האלימות, הביישנות והמבוכה, התלותיות, חוסר הביטחון, השקרים, הכעס, המרירות, הזעם הצדקני, מתקשחים בכל דרך כדי לא להראות שנפגענו.
עד כמה אנחנו מוכנים להרפות ולשחרר את האחיזה שלנו? ועד כמה אנחנו רוצים להיות כנים עם עצמנו? עד כמה אנחנו מוכנים להרגיש את עצמת הכאב שעולה בלי לתמרן את המצב כדי שנצא ממנו סבבה? האם נסכים לזהות את הרגע בו אנחנו בורחים כדי שלא נצטרך להניח למישהו לחדור לליבנו? רגע בהיר מאד שמלמד אותנו איפה אנחנו מסתירים משהו. רגע מזוקק בו נזהה את התגובה האוטומטית שלנו כלפי פחד, נזהה את תנועת הגוף שלנו שמראה לנו בדיוק איפה אנחנו תקועים, את המניירה, את הדפוס.
אם רק נוכל לראות את זה. לתפוס את עצמנו על חם ולהשאר עם הרעיעות הזאת, עם לב שבור, עם בטן שורפת, עם חוסר האונים, אם רק נוכל להיות איתנו ברגע המופלא הזה עם חיבוק לעצמנו ונשאר. במקום לדחות את החוויה נניח לאנרגיה של הרגש לחדור אל ליבנו.
קל לומר את זה יותר מאשר לעשות, אבל כל יום כשאנחנו מופעלים ומגיעים לקצה שלנו יש לנו הזדמנות לראות בבירור מה אנחנו עושים. פשוט לראות. צפייה מודעת בלי לשפוט. הרגע הזה הוא המורה המושלם שלנו. זה תהליך בו נחשפת הרמייה העצמית ואין שום מסיכה שתוכל עוד להסתיר אותנו.
במסע שלנו אנחנו רוצים להעמיק את החופש לחוות את המצוקות והתחושות שעלו בנו כילדים ועולים כל פעם מחדש כבוגרים. כל פעם שלא נשתמש במנגנוני ההגנה שאימצנו, נרחיב את החופש שלנו לשהות בפחד ודרך זה ניצור פירוק. ואיפה שיש פירוק, טיפה נבנה חוסן. כמו פצע שמגליד, שכואב אבל טיפה פחות. כך מתפתחת האפשרות להרפות ממנגנון ההגנה ולהשאר עוד קצת עם הכאב.
חשוב שנעשה את זה עם המון חמלה לעצמנו, שנכבד את עצמנו מספיק כדי לא לשפוט את החוויה שלנו ואותנו. זו מחוייבות למסע של כנות עדינה בה נראה את הבורות שלנו. רק נראה אותה. בלי קשב ונוכחות וכנות לא נוכל לראות אותה. לא נוכל לשים לב לתנועות הפיזיות שלנו בזמן הרגשת אי נוחות, לא נתפוס את עצמנו מזיזים את השיער, מסיטים את המבט, מגרדים באף, מסדרים את החולצה מקפיצים את הרגל, לא נשים לב לתנועות קטנות שמסמנות לנו שאיבדנו אחיזה בקרקע ואנחנו מיד פועלים. לעולם איננו חווים כי אנחנו מזדרזים כ"כ לפעול.
יש סיפור יפה שקראתי בספר "כשהדברים מתפרקים" על שיחה עם הפחד, וזה הולך בערך ככה:
– "איך אוכל להביס אותך פחד?"
הפחד השיב- "כלי הנשק שלי הם שאני מדבר מהר, ואני מתקרב מאד לפנים שלך. כך אני מרפה את ידייך לגמרי, ואת עושה את כל מה שאני אומר. אם אינך עושה את מה שאני אומר לך, אין לי שום כח. את יכולה להקשיב לי, ואת יכולה לכבד אותי, אני אפילו עשוי לשכנע אותך. אבל אם אינך עושה מה שאני אומר, אין לי שום כח"
כך בדיוק זה עובד. ההיכרות שלנו עם עצמנו מעבדת אותנו מן היסוד.
היכולת שהיתה לנו להיות חרשים, אילמים ועיוורים כבר לא עובדת טוב כ"כ.
מה הם החיים באמת כשאנחנו מניחים לפחד להתפרק ונשארים?