העין והצורות, האוזן והצלילים, האף והריחות, הלשון והטעמים, הגוף ותחושותיו, זה הכל. חמשת מרחבי החושים ואין מחוץ לזה כלום.

אני נופלת שוב ושוב למלכודת של שליטה מדומיינת ונאחזת. נאחזת ומתהווה מתוך ההיאחזות. כשאני מביטה במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביטה בה אחרת – היא מופיעה אחרת.

כשאני חושבת משהו רע על מישהו, נגיד השכנים שלי, או חברים שלי או על אהובי, אני יודעת שאני לא מחוברת לעצמי. שאני לא ריקה. כי אני לא יכולה להיות מחוברת ולחשוב רע.
על אף אחד.

הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני והתודעה הלא ריקה שלי.

אני מנסה שוב ושוב לפתח את האינטואיציה הטבעית שתשחרר אותי מסבלי. ששום תחושת מציאות היא לא אמיתית באמת. שאבין שזה נכון וזה נכון, וזה בולשיט וזה בולשיט. שאלמד שהמציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן –  כל אלה לא קיימים והם מובנים על ידי התודעה שלי.

ריקות זה זה.

החדשות הטובות הן שיש נקודת מבט ריקה.

ומאחר והסבל שלי תלוי בנקודת המבט שלי יש לי אפשרות להשתחרר.

אני מבקשת עבורי ועבור כולנו שהגלים של ההיסחפויות והדרמות פחות ופחות יסחפו אותנו כי אנחנו מטפחים את חכמת הריקות בכל רגע. חכמת הריקות שמביאה חמלה לתוך הרגע, מרככת התנגדות ומובילה לשלווה.

וזה יגיע עם החלטה נחושה לתרגל ריקות:
אני זוכרת לשים לב שכל דבר שמופיע – טבעו להעלם.
אני זוכרת שהכל מותנה מהשקפת מבטי וצובע את החוויה שלי וזה לא כך באמת.

אני זוכרת לערער על העקשנות שככה זה צריך להיות ורק כך זה נכון.

אני זוכרת להשאר עם נקודת מבט חוקרת ושואלת ולא יודעת.

אני זוכרת לשאול רגע, מה יש כאן?  מה קרה? מה קרה לי? מה זה הרגש הזה?  מה מבנה את הסבל שלי עכשיו?

אני זוכרת לשחרר מהאחזות של "אני" "שלי" "חייבת" "אי אפשר". אולי אפשר?

אני זוכרת שהחיים פשוטים.
אני זוכרת שיש לי הזדמנות לענווה, לאחריות, לעצמאות, לחופש.
אני זוכרת לוותר על האגו, על המגננה, על ההסתרה, על הבושה, על הבריחה.

אני נושמת.

ליבי פתוח. הלוואי שאשאיר אותו פתוח. שאדע נינוחות בתוכי. שאדע ריקות.