פחד הוא רגש אוניברסלי. גם החרק הקטן ביותר מרגיש אותו. הוא חלק מחווית החיים שלנו, דבר המשותף לכולנו. פחד מדחייה, מבדידות, פחד ממוות, פחד מחוסר אונים, מחוסר תקווה, מקרקע לא יציבה. כשאנחנו עומדים מול פחד או כאב אנחנו מייד מפעילים את מנגנוני ההגנה שלנו כדי לא לחוות את זה. הדבר שאנחנו הכי פחות רוצים הוא פגישה עם מפלצת הפחד, ולרוב נמנע ממנה בכל הכח במגוון דרכים יצירתיות.

פעמים רבות לא נשים לב שיש פחד ושאנחנו מגיבים כדי להעיף אותו. למשל, כשאנחנו פולטים מילים רק בגלל שאף אחד אחר לא מדבר כדי למלא את החלל ולכסות על המבוכה. או למשל כשמישהו נוגע לנו בפצע שלנו ואנחנו חושבים שהוא עלה על חולשה שלנו, איך נזיז את זה מאיתנו? נשנה נושא? נספר בדיחה? נאשים אותו? מתחת לתגובות האלו יש משהו עדין מאד שאנחנו חווים אותו כפחד. אין סוף רגעים של פחד והדיפה שמגיחים יום יום, ולעולם איננו יורדים לשורש שלהם.

אבל מה בעצם יקרה אם נסכים לפחד? מה יקרה לנו אם נכיר את הפחד על אמת מקרוב קרוב? אם נזהה את הרגע שיש פחד, נפרוק את הנשק וניכנע לו, נרפה לתוכו ונרקום אינטימיות איתו? מה אם ניתן להכל להתפרק ויגמרו לנו האפשרויות לברוח ממנו? מה יקרה בחיים שלנו אם נבטל את הדרכים הישנות שלנו להוקיע את הפחד במקום להרגיש אותו? מה אם נבטל את כל הדרכים בהן אנחנו מגוננים על עצמנו, משלים ומתמרנים את עצמנו ואת כולם, מצדיקים את עצמנו ומאשימים אחרים? מה אם נבטל את ההחזקה בדימוי עצמי מלוטש היטב ונניח להכל להתפרק ולהחשף בצבעים עזים לעינינו ולעיני כולם?

אולי בפעם הבאה שנפגוש בפחד נזהה אותו. יש פחד. נזהה את האירוע או את האיש שמפעיל את הדפוסים שלנו ונראה איך אנחנו מתגוננים מול זה באופן חיצוני במקום להסתכל פנימה. זה כ"כ קשה לסובב את המראה אלינו, כאילו הרגע הבטנו בה וראינו גורילה. והגורילה הזו נראית רע. אנחנו מנסים לשנות את הזווית של המראה כדי להראות טוב יותר, אבל לא משנה מה נעשה אנחנו עדיין גורילות. זה כואב כשאנחנו מביטים במראה, והינה אנחנו עם כל הפצעים, הילדותיות שלנו, המניפולציות, הקטנוניות, ההתחשבנויות, עם חוסר הנדיבות שבנו, עם התוקפנות, האלימות, הביישנות והמבוכה, התלותיות, חוסר הביטחון, הכעס, המרירות, הזעם הצדקני, מתקשחים בכל דרך כדי לא להראות שנפגענו.

עד כמה אנחנו מוכנים להרפות ולשחרר את האחיזה שלנו? ועד כמה אנחנו רוצים להיות כנים עם עצמנו? עד כמה אנחנו מוכנים להרגיש את עצמת הכאב שעולה בלי לתמרן את המצב כדי שנצא ממנו סבבה? האם נסכים לזהות את הרגע בו אנחנו בורחים כדי שלא נצטרך להניח למישהו לחדור לליבנו? רגע בהיר מאד שמלמד אותנו איפה אנחנו מסתירים משהו. רגע מזוקק בו נזהה את התגובה האוטומטית שלנו כלפי פחד, נזהה את תנועת הגוף שלנו שמראה לנו בדיוק איפה אנחנו תקועים, את המניירה, את הדפוס.

אם רק נוכל לראות את זה. לתפוס את עצמנו על חם ולהשאר עם הרעיעות הזאת, עם לב שבור, עם בטן שורפת, עם חוסר האונים, אם רק נוכל להיות איתנו ברגע המופלא הזה עם חיבוק לעצמנו ונשאר. במקום לדחות את החוויה נניח לאנרגיה של הרגש לחדור אל ליבנו.

קל לומר את זה יותר מאשר לעשות, אבל כל יום כשאנחנו מופעלים ומגיעים לקצה שלנו יש לנו הזדמנות לראות בבירור מה אנחנו עושים. פשוט לראות. צפייה מודעת בלי לשפוט. הרגע הזה הוא המורה המושלם שלנו. רק לראות מה אנחנו עושים. זה תהליך בו נחשפת הרמייה העצמית ואין שום מסיכה שתוכל עוד להסתיר אותנו.

במסע שלנו אנחנו רוצים להעמיק את החופש לחוות את המצוקות והתחושות שעלו בנו כילדים ועולים כל פעם מחדש כבוגרים. כל פעם שלא נשתמש במנגנוני ההגנה שאימצנו, נרחיב את החופש שלנו לשהות בפחד ודרך זה ניצור פירוק. ואיפה שיש פירוק, טיפה נבנה חוסן. כמו פצע שמגליד, שכואב אבל טיפה פחות. כך מתפתחת האפשרות להרפות ממנגנון ההגנה ולהשאר עוד קצת עם הכאב. 

חשוב שנעשה את זה עם המון חמלה לעצמנו, שנכבד את עצמנו מספיק כדי לא לשפוט את החוויה שלנו ואותנו. זו מחוייבות למסע של כנות עדינה בה נראה את הבורות שלנו. רק נראה אותה. בלי קשב ונוכחות וכנות לא נוכל לראות אותה. לא נוכל לשים לב לתנועות הפיזיות שלנו בזמן הרגשת אי נוחות, לא נתפוס את עצמנו מזיזים את השיער, מסיטים את המבט, מגרדים באף, מסדרים את החולצה מקפיצים את הרגל, לא נשים לב לתנועות קטנות שמסמנות לנו שאיבדנו אחיזה בקרקע ואנחנו מיד פועלים. לעולם איננו חווים כי אנחנו מזדרזים כ"כ לפעול.

יש סיפור יפה שקראתי בספר "כשהדברים מתפרקים" על שיחה עם הפחד, וזה הולך בערך ככה:

– "איך אוכל להביס אותך פחד?"

הפחד השיב- "כלי הנשק שלי הם שאני מדבר מהר, ואני מתקרב מאד לפנים שלך. כך אני מרפה את ידייך לגמרי, ואת עושה את כל מה שאני אומר. אם אינך עושה את מה שאני אומר לך, אין לי שום כח. את יכולה להקשיב לי, ואת יכולה לכבד אותי, אני אפילו עשוי לשכנע אותך. אבל אם אינך עושה מה שאני אומר, אין לי שום כח"

כך בדיוק זה עובד. ההיכרות שלנו עם עצמנו מעבדת אותנו מן היסוד.

היכולת שהיתה לנו להיות חרשים, אילמים ועיוורים כבר לא עובדת טוב כ"כ. 

מה הם החיים באמת כשאנחנו מניחים לדברים להתפרק ולעצמנו להשאר?

פחד הוא רגש אוניברסלי. גם החרק הקטן ביותר מרגיש אותו. הוא חלק מחווית החיים שלנו, דבר המשותף לכולנו. פחד מדחייה, מבדידות, פחד ממוות, פחד מחוסר אונים, מחוסר תקווה, מקרקע לא יציבה.
הדבר שאנחנו הכי פחות רוצים הוא פגישה עם מפלצת הפחד, ולרוב נמנע ממנה בכל הכח במגוון דרכים יצירתיות.

פעמים רבות לא נשים לב שיש פחד ושאנחנו מגיבים כדי להעיף אותו. למשל, כשאנחנו פולטים מילים רק בגלל שאף אחד אחר לא מדבר, או שאנחנו צוחקים דווקא כשאנחנו מאד מאוימים ומובכים והלב דופק וכלום לא באמת מצחיק, או איך אנחנו מספרים לאחר סיפור שקרה אבל מעלימים חלקים ממנו? מתחת לתגובות האלו יש משהו עדין מאד שאנחנו חווים אותו כפחד. אין סוף רגעים של פחד והדיפה שמגיחים יום יום, ולעולם איננו יורדים לשורש שלהם.

אבל מה בעצם יקרה אם נסכים לפחד? מה יקרה לנו אם נכיר את הפחד על אמת מקרוב קרוב? אם נזהה את הרגע שיש פחד, נפרוק את הנשק וניכנע לו, נרפה לתוכו ונרקום אינטימיות איתו? מה אם ניתן להכל להתפרק ויגמרו לנו האפשרויות לברוח ממנו? מה יקרה בחיים שלנו אם נבטל את הדרכים הישנות שלנו להוקיע את הפחד במקום להרגיש אותו? מה אם נבטל את כל הדרכים בהן אנחנו מגוננים על עצמנו, משלים ומתמרנים את עצמנו ואת כולם, מצדיקים את עצמנו ומאשימים אחרים? מה אם נבטל את ההחזקה בדימוי עצמי מלוטש היטב ונניח להכל להתפרק ולהחשף בצבעים עזים לעינינו ולעיני כולם?

אולי בפעם הבאה שנפגוש בפחד נזהה אותו. יש פחד. נזהה את האירוע או את האיש שמפעיל את הדפוסים שלנו ונראה איך אנחנו מתגוננים מול זה באופן חיצוני במקום להסתכל פנימה. זה כ"כ קשה לסובב את המראה אלינו, כאילו הרגע הבטנו בה וראינו גורילה. והגורילה הזו נראית רע. אנחנו מנסים לשנות את הזווית של המראה כדי להראות טוב יותר, אבל לא משנה מה נעשה אנחנו עדיין גורילות. זה כואב כשאנחנו מביטים במראה, והינה אנחנו עם כל הפצעים, הילדותיות שלנו, המניפולציות, הקטנוניות, ההתחשבנויות, עם חוסר הנדיבות שבנו, עם התוקפנות, האלימות, הביישנות והמבוכה, התלותיות, חוסר הביטחון, השקרים, הכעס, המרירות, הזעם הצדקני, מתקשחים בכל דרך כדי לא להראות שנפגענו.

עד כמה אנחנו מוכנים להרפות ולשחרר את האחיזה שלנו? ועד כמה אנחנו רוצים להיות כנים עם עצמנו? עד כמה אנחנו מוכנים להרגיש את עצמת הכאב שעולה בלי לתמרן את המצב כדי שנצא ממנו סבבה? האם נסכים לזהות את הרגע בו אנחנו בורחים כדי שלא נצטרך להניח למישהו לחדור לליבנו? רגע בהיר מאד שמלמד אותנו איפה אנחנו מסתירים משהו. רגע מזוקק בו נזהה את התגובה האוטומטית שלנו כלפי פחד, נזהה את תנועת הגוף שלנו שמראה לנו בדיוק איפה אנחנו תקועים, את המניירה, את הדפוס.

אם רק נוכל לראות את זה. לתפוס את עצמנו על חם ולהשאר עם הרעיעות הזאת, עם לב שבור, עם בטן שורפת, עם חוסר האונים, אם רק נוכל להיות איתנו ברגע המופלא הזה עם חיבוק לעצמנו ונשאר. במקום לדחות את החוויה נניח לאנרגיה של הרגש לחדור אל ליבנו.
קל לומר את זה יותר מאשר לעשות, אבל כל יום כשאנחנו מופעלים ומגיעים לקצה שלנו יש לנו הזדמנות לראות בבירור מה אנחנו עושים. פשוט לראות. צפייה מודעת בלי לשפוט. הרגע הזה הוא המורה המושלם שלנו. זה תהליך בו נחשפת הרמייה העצמית ואין שום מסיכה שתוכל עוד להסתיר אותנו.

במסע שלנו אנחנו רוצים להעמיק את החופש לחוות את המצוקות והתחושות שעלו בנו כילדים ועולים כל פעם מחדש כבוגרים. כל פעם שלא נשתמש במנגנוני ההגנה שאימצנו, נרחיב את החופש שלנו לשהות בפחד ודרך זה ניצור פירוק. ואיפה שיש פירוק, טיפה נבנה חוסן. כמו פצע שמגליד, שכואב אבל טיפה פחות. כך מתפתחת האפשרות להרפות ממנגנון ההגנה ולהשאר עוד קצת עם הכאב.

חשוב שנעשה את זה עם המון חמלה לעצמנו, שנכבד את עצמנו מספיק כדי לא לשפוט את החוויה שלנו ואותנו. זו מחוייבות למסע של כנות עדינה בה נראה את הבורות שלנו. רק נראה אותה. בלי קשב ונוכחות וכנות לא נוכל לראות אותה. לא נוכל לשים לב לתנועות הפיזיות שלנו בזמן הרגשת אי נוחות, לא נתפוס את עצמנו מזיזים את השיער, מסיטים את המבט, מגרדים באף, מסדרים את החולצה מקפיצים את הרגל, לא נשים לב לתנועות קטנות שמסמנות לנו שאיבדנו אחיזה בקרקע ואנחנו מיד פועלים. לעולם איננו חווים כי אנחנו מזדרזים כ"כ לפעול.

יש סיפור יפה שקראתי בספר "כשהדברים מתפרקים" על שיחה עם הפחד, וזה הולך בערך ככה:
– "איך אוכל להביס אותך פחד?"
הפחד השיב- "כלי הנשק שלי הם שאני מדבר מהר, ואני מתקרב מאד לפנים שלך. כך אני מרפה את ידייך לגמרי, ואת עושה את כל מה שאני אומר. אם אינך עושה את מה שאני אומר לך, אין לי שום כח. את יכולה להקשיב לי, ואת יכולה לכבד אותי, אני אפילו עשוי לשכנע אותך. אבל אם אינך עושה מה שאני אומר, אין לי שום כח"

כך בדיוק זה עובד. ההיכרות שלנו עם עצמנו מעבדת אותנו מן היסוד.
היכולת שהיתה לנו להיות חרשים, אילמים ועיוורים כבר לא עובדת טוב כ"כ.

מה הם החיים באמת כשאנחנו מניחים לפחד להתפרק ונשארים?

העין והצורות, האוזן והצלילים, האף והריחות, הלשון והטעמים, הגוף ותחושותיו, זה הכל. חמשת מרחבי החושים ואין מחוץ לזה כלום.

אני נופלת שוב ושוב למלכודת של שליטה מדומיינת ונאחזת. נאחזת ומתהווה מתוך ההיאחזות. כשאני מביטה במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביטה בה אחרת – היא מופיעה אחרת.

כשאני חושבת משהו רע על מישהו, נגיד השכנים שלי, או חברים שלי או על אהובי, אני יודעת שאני לא מחוברת לעצמי. שאני לא ריקה. כי אני לא יכולה להיות מחוברת ולחשוב רע.
על אף אחד.

הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני והתודעה הלא ריקה שלי.

אני מנסה שוב ושוב לפתח את האינטואיציה הטבעית שתשחרר אותי מסבלי. ששום תחושת מציאות היא לא אמיתית באמת. שאבין שזה נכון וזה נכון, וזה בולשיט וזה בולשיט. שאלמד שהמציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן –  כל אלה לא קיימים והם מובנים על ידי התודעה שלי.

ריקות זה זה.

החדשות הטובות הן שיש נקודת מבט ריקה.

ומאחר והסבל שלי תלוי בנקודת המבט שלי יש לי אפשרות להשתחרר.

אני מבקשת עבורי ועבור כולנו שהגלים של ההיסחפויות והדרמות פחות ופחות יסחפו אותנו כי אנחנו מטפחים את חכמת הריקות בכל רגע. חכמת הריקות שמביאה חמלה לתוך הרגע, מרככת התנגדות ומובילה לשלווה.

וזה יגיע עם החלטה נחושה לתרגל ריקות:
אני זוכרת לשים לב שכל דבר שמופיע – טבעו להעלם.
אני זוכרת שהכל מותנה מהשקפת מבטי וצובע את החוויה שלי וזה לא כך באמת.

אני זוכרת לערער על העקשנות שככה זה צריך להיות ורק כך זה נכון.

אני זוכרת להשאר עם נקודת מבט חוקרת ושואלת ולא יודעת.

אני זוכרת לשאול רגע, מה יש כאן?  מה קרה? מה קרה לי? מה זה הרגש הזה?  מה מבנה את הסבל שלי עכשיו?

אני זוכרת לשחרר מהאחזות של "אני" "שלי" "חייבת" "אי אפשר". אולי אפשר?

אני זוכרת שהחיים פשוטים.
אני זוכרת שיש לי הזדמנות לענווה, לאחריות, לעצמאות, לחופש.
אני זוכרת לוותר על האגו, על המגננה, על ההסתרה, על הבושה, על הבריחה.

אני נושמת.

ליבי פתוח. הלוואי שאשאיר אותו פתוח. שאדע נינוחות בתוכי. שאדע ריקות.

העין והצורות, האוזן והצלילים, האף והריחות, הלשון והטעמים, הגוף ותחושותיו, זה הכל. חמשת מרחבי החושים ואין מחוץ לזה כלום.

אני נופלת שוב ושוב למלכודת של שליטה מדומיינת ונאחזת. נאחזת ומתהווה מתוך ההיאחזות. כשאני מביטה במציאות כך – היא מופיעה כך, כשאני מביטה בה אחרת – היא מופיעה אחרת.

כשאני חושבת משהו רע על מישהו, נגיד השכנים שלי, או חברים שלי או על אהובי, אני יודעת שאני לא מחוברת לעצמי. שאני לא ריקה. כי אני לא יכולה להיות מחוברת ולחשוב רע.
על אף אחד.

הרע שאני רואה לא קשור לאף אחד חוץ ממני והתודעה הלא ריקה שלי.

אני מנסה שוב ושוב לפתח את האינטואיציה הטבעית שתשחרר אותי מסבלי. ששום תחושת מציאות היא לא אמיתית באמת. שאבין שזה נכון וזה נכון, וזה בולשיט וזה בולשיט. שאלמד שהמציאות, תחושת העולם, העצמי, תחושת הזמן –  כל אלה לא קיימים והם מובנים על ידי התודעה שלי.

ריקות זה זה.

החדשות הטובות הן שיש נקודת מבט ריקה.

ומאחר והסבל שלי תלוי בנקודת המבט שלי יש לי אפשרות להשתחרר.

אני מבקשת עבורי ועבור כולנו שהגלים של ההיסחפויות והדרמות פחות ופחות יסחפו אותנו כי אנחנו מטפחים את חכמת הריקות בכל רגע. חכמת הריקות שמביאה חמלה לתוך הרגע, מרככת התנגדות ומובילה לשלווה.

וזה יגיע עם החלטה נחושה לתרגל ריקות:
אני זוכרת לשים לב שכל דבר שמופיע – טבעו להעלם.
אני זוכרת שהכל מותנה מהשקפת מבטי וצובע את החוויה שלי וזה לא כך באמת.

אני זוכרת לערער על העקשנות שככה זה צריך להיות ורק כך זה נכון.

אני זוכרת להשאר עם נקודת מבט חוקרת ושואלת ולא יודעת.

אני זוכרת לשאול רגע, מה יש כאן?  מה קרה? מה קרה לי? מה זה הרגש הזה?  מה מבנה את הסבל שלי עכשיו?

אני זוכרת לשחרר מהאחזות של "אני" "שלי" "חייבת" "אי אפשר". אולי אפשר?

אני זוכרת שהחיים פשוטים.
אני זוכרת שיש לי הזדמנות לענווה, לאחריות, לעצמאות, לחופש.
אני זוכרת לוותר על האגו, על המגננה, על ההסתרה, על הבושה, על הבריחה.

אני נושמת.

ליבי פתוח. הלוואי שאשאיר אותו פתוח. שאדע נינוחות בתוכי. שאדע ריקות.

נשימה היא פעולה שנחשבת לא רצונית.  כפי שאיננו צריכים להזכיר ללב לפעום, או  למערכת העיכול לעכל, כך גם איננו צריכים להזכיר לשרירי הנשימה לפעול והיא מתבצעת באופן אוטומטי. וכך רובנו התרגלנו ש-נשימה, זה לא משהו שצריך לדאוג לו או לשים לב אליו, היא הרי כבר תתרחש מעצמה.

אבל תהליך הנשימה יכול להיות גם רצוני. יש באפשרותנו לשלוט על קצב הנשימה, על עומקה ועל איכותה. וזה חשוב לנו וכדאי לנו מאד.

למה?

בזמן התרחשויות חיצוניות כאלו או אחרות שגורמות לנו לתגובה רגשית כמו פחד, כעס או חרדה, מיד מופיע הביטוי בנשימה. היא יכולה למשל ממש להעצר או להפוך לשטחית קצרה ומהירה. אם נכניס מודעות לנשימה בדיוק במקומות הרגשיים האלה, נתבונן בה, נכיר אותה, נזהה אותה, נלמד דרכה ונרכך אותה תוך כדי המצב הרגשי הקיים, נלמד להתמודד עם ההתרחשויות החיצוניות האלה תוך שמירה על נפש רגועה ושלווה יותר. להכניס הוויה של נשימה יאפשר לנו להשפיע על התגובות שלנו וכך הפנים שלנו ישפיע על החוץ שלנו.

כמורה ליוגה למדתי, שתשומת לב והקשבה לנשימה הם חלק בלתי נפרד מהדרך לקשר אינטימי ועמוק יותר עם תרגול היוגה שלי. תשומת הלב מתחדדת והתודעה רגועה יותר. 
כשאני מביאה נוכחות לנשימה אני מוצאת תובנה עמוקה יותר בנוגע לגוף, לעמוד השדרה ולחיבור האינטימי עם התחושה והאנרגיה האישית שלי.

ככל שאני מתרגלת את ההקשבה לנשימה, לא רק יכולת הביצוע של תנוחות היוגה משתפרות, אלא גם יכולת ההתבוננות משתכללת. גם מחוץ למזרן.

לא משנה מה הנסיבות, בנפש רגועה ושקטה, בתודעה ערה וקשובה, תודעה מאוזנת, אני מניעה את תשומת הלב אל הנשימה תוך נוכחות מלאה בגוף ושואלת אותי: האם אני מתרגלת בכח מידי וממקום מכווץ? האם הנוקשות של המחשבה שלי מכווצת עכשיו את הנשימה? האם אני יכולה עכשיו לרכך את הנשימה? האם אוכל לשהות בתוך האי נוחות, להתרכך ולנשום ברכות? ואני שוהה. נושמת. מתרככת. נשארת. נושמת. מתבוננת.

לא תמיד אני מצליחה להיות בקשר מלא עם הנשימה שלי. אבל כשאני מצליחה. וואו, איזה הבדל! לגמרי שווה את התרגול שוב ושוב לפתח את יכולת שמירת הקשר עם הנשימה. בכל מצב.

ריכוך הנשימה מרכך לי גם את הגוף וגם את התודעה. ההתבוננות הזו מאפשרת לי לתרגל באופן עמוק וחכם הרבה מעבר להיבט הפיזי של התרגול. לאט לאט אני משתרשת בתרגול כזה ומקלה את החיבור מתרגול על המזרן לחיים בעולם.

אני ממלאה את הגוף שלי בנשימות רכות ומלאות ומתרככת אל תוך המציאות המשתנה ללא הרף, לנשום, איזו הקלה.