קצת לפני גיל 43 גיליתי שאני לא יודעת להקשיב.
אם להיות מדוייקת יותר, קצת לפני גיל 43 למדתי שאני בורה מוחלטת בכל מה שקשור להקשבה.
התגלית הזו היא מנקודות המפנה החשובות בחיי.
עד היום הייתי די בטוחה שאני מאסטרית בהקשבה ולא פעם מצאתי את עצמי מבקרת אחרים שהם לא יודעים להקשיב. ואני? אני לא בתוכם. אני מקשיבה מעולה. גם אחרים חשבו שאני מקשיבה מעולה. עבדתי עלינו. עשיתי את עצמי קשובה בזמן שחיכיתי בקוצר רוח שהצד השני יואיל בטובו לסתום את פיו כדי שאוכל להשמיע את דברי החכמה והמופת שלי. הנהנתי בראשי תוך כדי מבט חודר בזמן שתכננתי את ארוחת הערב שאכין, מה אגיד מחר להוא, שיעור היוגה של שלשום ועוד כל מיני מחשבות שמצאו את מקומן במוחי הקודח בכדי לנצל היטב את הזמן הזה בזמן שמישהו אחר אומר יותר מידי דברים.
ולא שמתי לב. לא שמתי לב שאני בורחת. לא שמתי לב שהגוף שלי זועק. לא שמתי לב שאני לא מקשיבה, לאף אחד. לא לאיש השיחה שלי ולא לי.
החקירה שלי מתחילה בתירגול של הקשבה ברמה 0. יש עוד 7 רמות קשב אך אתמקד כאן רק בזו שהיא הכי קשה ומשמעותית בעיני: להקשיב לאחר עד שהוא מסיים לדבר, לנשום, לספור בלב 1,2,3 ורק אז – היידד! תורי מגיע!
אני מתחילה עם 0 אחוזי הצלחה.
אני לא אשמה, פשוט, כל האנשים שאני מכירה לא מפסיקים לדבר. עד שסוף סוף מישהו עצר ואני סופרת 1.. 2.. שיט! לא הגעתי ל 3! לעולם לא יגיע תורי! אם לא אעשה משהו בנידון ואעצור אותם, אהיה שבויה שלהם לנצח בשתיקתי! איך אקשיב לדברים שמגרדים לי בגוף ואשתוק? מה אני פראיירית? אין לי אמירה? ברור שיש לי ואני חייבת באופן מיידי להיכנס באמצע משפט שלהם, לתקן את העוולה הזו ולעשות צדק לפני שיקרה פה אסון!
ואז אני מבינה. בדיוק כאן אני מפספסת בענק. זה לא תרגיל בשתיקה, זה תרגיל בהקשבה ונוכחות. כשאני מגיבה ולא עוצרת להקשיב אני מפספסת את מערכת היחסים שלי עם האדם שמולי, אך לפני הכל, אני מפספסת את מערכת היחסים שלי עם עצמי. עם הכעס שלי, השיעמום שלי, חוסר הסבלנות שלי, התסכול שלי, הכאב שלי, הפחד שלי… כי השיחה הזו עכשיו ואיך שאני מגיבה משקפת את מה שקיים בתוכי. הגוף בוער כמו מבקש להיחלץ מהקושי: "נו תגיבי, תעצרי את העינוי הזה כבר, שהתחושות המגעילות האלה יפסקו". וזה בדיוק הזמן לא. לא לברוח. רק להקשיב, לו, לה, להם ולי.
אם הגבתי לפני שהם סיימו ולפני שבדקתי היטב את הנשימה שלי – סימן שאיבדתי את הקשר עם עצמי. קשב עמוק. איזה תרגול.
"מעטים מקשיבים באמת ,רבים מכינים בקרבם את המשפט הבא עוד לפני שסיימת את שלך. והרי דווקא בסוף המשפט, בשולי שוליו, נאמרים הדברים החשובים באמת".
מתוך: הספר 'נוילנד', מאת אשכול נבו.
מזמינה אתכם ללכת לתרגל הקשבה ברמה 0. ממש עכשיו עם מי שאתכם. לכו ותקשיבו עד הסוף. מה קורה לכם בגוף כשאתם מקשיבים לאחר? וברגע הזה שאתם ממש רוצים להיכנס לדברים ולא עושים את זה, איפה זה מרגיש בגוף? מה קורה לצד השני כשהוא מוקשב? ומה זה בשבילכם להמתין עם מה שיש לכם להגיד לאחר כך?
מוזמנים לשתף אותי, מבטיחה להקשיב עד הסוף. אוהבת, ירדן.